עדות: הייתי בכנס עם הרב מאזוז, והלב עדיין מלא

 

נכחתי שם, בכנס פתיחת מסע הבחירות למפלגתם החדשה של אלי ישי ויוני שטבון, ועדיין הלב מלא.

לא בלב קל נסעתי לשם. אין זו סביבתי הטבעית. האווירה באירועים מסוג זה היא ההיפך מאווירתו של בית המדרש. אולם השעה שעת חירום אמיתית, ובשעה כזו אין מדקדקים בכגון אלו.

 

אזרתי אפוא עוז ונסעתי. הכנתי עצמי למצפה לי, מן הסתם, רמקולים מהדהדים ברעש מחריש אוזניים, נאומי ככרות עשירים בפאתוס, ג'ינגלים המושמעים שוב ושוב ומשלהבים את ההמון, והידחקות מיוזעת סביב האישים הפוליטיים כדי לזכות להתחכך, להצטלם, ללחוץ יד, לשאת על כפיים ולהעריץ.

אך כל אלו נעדרו משם לחלוטין.

כן. הייתה שם הרבה אנרגיה ורוח התלהבות, הייתה נשיאה על כפיים והערצה עצומה, אך לא לאדם כלשהו, אלא לאידיאה המשותפת לכל היושבים שם ומאחדת אותם. התורה הקדושה.

לא ספרתי, אך התורה הוזכרה שם עשרות פעמים. ובכל פעם געש האולם ממחיאות כפיים סוערות. כמו מתוך הר געש כלוא, התפרצה שלהבת גדולה של אהבת התורה והדביקה בהתלהבות את כולם.

עושים לייק לסרוגים ונשארים מעודכנים!

וזו לא הייתה פגישת מחזור של חברים לאותו ספסל לימודים, או תלמידי אותו רב. היו שם מכל גווני בתי המדרש. שסניקים והר-המורניקים, חב"דניקים, מרכזניקים ויצהרניקים. אנשים שיכולים לבלות לילות שלמים בוויכוחים על כל דבר כמעט. מפשט ברמב"ם עד דרך ההתנהלות עם המדינה או מיקומנו בתהליך הגאולה.

אבל משהו גדול וחזק הרבה יותר מכל המבדילים הללו היה שם. האהבה העזה לתורה. ההרגשה של 'חבר אני לכל אשר יראוך' לפני הכל.

וידעתי שהיושבים כאן כולם, וכמוהם עוד רבבות רבות ששייכים לכאן, הם אנשים שזכו לאורה של תורה, שטעמו מתיקות אמת, שמפעם לפעם, ברגע של הארה מתוך הלימוד, צפות מול עיניהם המילים 'תנו רבנן' ומציפות את הלב באור א-לוקי שלא מן העולם הזה, ממיסות אותו בחומן, ומולידות בו שבועת אמונים נצחית לתורה, שלא תישכח ממנו ולא נישכח ממנה.

אלו האחים שלי. יחד נלך. ומתוכנו תצא הרוח הגדולה ותסחף את העם כולו. כי לזה עמנו צמא. לא פחות מזה כמלא נימה.

וכשעלה לדוכן ח"כ יוני שטבון, וביקש, בשמו ובשם כולנו, סליחה מן התורה על שנתיים אפלות, בהן לא כיבדנו אותה כראוי, את תמיכתה אפשרנו לצמצם, ואת לומדיה להפוך פליליים. וכשהתחייב לפני כל למסור את הנפש על השבתה אל כבודה והשפעתה על חיי הכלל, אז התמלא הלב בתקווה גדולה, שאכן היא תסלח, התורה. לו ולנו, למי שהתפכח אתמול ולמי שיתפכח מחר.

היא תסלח, וגם תשכח, רגע של ליקוי מאורות. איך בשכרון כח וצימאון ללגיטימציה, בגדנו בה והתחברנו לגרועים שבעוקריה. איך נגררנו אחר קלות הראש והרדידות של תרבות הנכר שהשתלטה על הרחוב תחת לרומם אותם.

אך עתה שבנו אליה, ובשמה, רק בשמה נצא אל העם שבשדות. הנוער הנפלא שלנו יצא לרחובות. במאור פניו, בטהרתו, באהבה ובדבורים חיוביים ידביק את הכל. רבבות עמך ישראל צמאים לאור תורת אמת. לא 'מסורת', לא 'ערכים'. תורה. הם יתחברו בהמוניהם.

ובלי משים צפות ועולות תמונות ממעמקי הזיכרון, ונשזרות בתקוות חדשות. חלומות עתיד.

ירושלים. למעלה מאלף ילדי תלמודי התורה הציוניים, צועדים מבית הכנסת הגדול, שם שמעו את הראשונים לציון, אל הכותל המערבי. לידם אבות ואמהות שליבם הומה מהתרגשות ושמחה על שהצליחו, גם בדור הפייסבוק, לשמור על גדייהם טהורים כאבות אבותיהם.

הידעתם, ילדי חמד טהורי לב, שיש לכם כבר שליחים נאמנים, שהבל פיכם הוא להם אוצר יקר מכל? שמתאמצים להחזיק את לימודכם בדרך של כבוד. שלא ינוחו עד אשר יזכו כל ילדי תל-אביב האומללים גם הם לאור הזורח על פניכם. ואיתם גם כל ילדי חצור ואופקים, עד אחרון ילדי ישראל. כי לימוד התורה אינו 'צורך מגזרי'.

ועוד תמונה. שער יפו. משפחה צעירה פוסעת בשעת ערב. אברך צעיר, כיפה סרוגה גדולה וזקנקן נעורים. לצידו רעייתו, כיסוי ראש מלא. צניעות יהודית. לפניהם בעגלה תקוותם, פרי בטנם הראשון. בתום יום של עמל תורה מפרך בכולל, הם צועדים לכותל המערבי.

הידעתם, יקרים, שאתם תפארת ישראל? זקפו קומתכם. יש כבר מי שיעשה הכל כדי שתוכלו לזכות להישאר עוד כמה שנים סמוכים לבית המדרש. יש מי שזכות היא לו לתמוך ביד רחבה בכם.

התדעי, אמא, שתחינותייך נוכח נרות השבת 'וזכני לגדל בנים ובני בנים אוהבי ה' זרע קדש', נשמעות בגאון מעל במות ציבוריות?

תם הכנס. התעוררתי וקמתי לצאת. ופתאום מרחוק ראיתי אותה ופניה אורו. את נפשי, רוחי, נשמתי, כנסת ישראל.

ציפור שמיים שלי, למה את מחייכת? שאלתי אותה.

היא לא ענתה, יונת אלם. אבל אני הבנתי.

הציפור מצאה בית. משהו ישן חוזר.

==

הרב עדו רוזנטל הוא ר"מ במכינה בעלי.

תגיות: